מכירים את “אלף פעמים אמרתי לך?”
מכירים את הנדנודים הבלתי פוסקים שלכם בשפת הת’ ? תלך, תביא , תנעל, וכו’?
אתם אומרים והילדים בחירשות זמנית .לא שומעים.
איך קורה שאתם עושים שוב ושוב משהו שלא מניב לכם תוצאות? מאיפה העיקשות הזו? האם ישנו משהו אחר שהייתם עושים עם כאלו אחוזי הצלחה נמוכים?
ומה הילדים מבינים מזה?
- שהאחריות לעשייה היא שלכם כי אתם הרי מזכירים שוב ושוב.
- שממילא אתם תחזרו ותבקשו מהם לעשות משהו, אין צורך להזדרז. אמא או אבא יגידו שוב.
- הם יודעים שבסוף יהיה סימן. כנראה בצורה של קול צעקה גדול. הם כבר מכירים את התגובות שלכם. זהו האות לציית.
שימו לב מתי מה שאתם אומרים הוא כן עם תוקף:
כשמשהו הוא עקרוני לכם כמו כל ענייני הבטיחות: חגורת בטיחות במכונית, חשמל, מעקה וכד, שם אתם לא מבקשים בקשות. הטון הוא החלטי, ברור ועם נקודה בסוף המשפט. אם הילד לא נשמע למה שאתם אומרים, אתם יוצאים לפעולה מיד. ולכן שימו לב שכל מה שברור לכם נהיה מיד ברור גם להם. כל זה בתנאי שאתם עקביים ותמיד, אבל תמיד מציבים בדיוק את אותו הגבול. הילד במצב הזה יודע לצפות מה עומד לקרות וגם יודע כי דחיית הזמן לא תעזור לו.
המלצתי: עשו לעצמכם רשימה של הדברים העקרוניים לכם וותרו על הנדנודים הסתמיים על עניינים פעוטים. כך הילד ילמד שאם התעקשתם על משהו , הוא בטח ממש עקרוני לכם ויפנים זאת.
תחשבו כמה זמן, אנרגיה ותעצומות נפש תחסכו לעצמכם. לא שווה?