אז מה יש לנו:

ילד אחד מעצבן + הורים בעצבים = יחסים מקולקלים.

ובמילים אחרות:

ילדים עושים פעמים רבות מעשים מרגיזים, בין אם זה בכוונה ובין אם סתם "ספרו" רק את עצמם ולא את הרצונות או הצרכים שלנו.

אנחנו: כועסים, מעבירים ביקורת, לעיתים מעליבים ("אם לא מבין בטוב, שייעלב")

התוצאה: משבר אמון, כעס מצטבר, אין תקשורת, אין למידה. יחסים מקולקלים.

אם אסכם בקיצור את רוח התלונות של הורים, אוכל לומר כי הם מאוכזבים מכך שהילדים אינם מתנהגים כפי שמצופה מהם. נקודה!

ההורה המתוסכל, מגיב לרוב בכעס, עונש, ביקורת. זה מה שיוצא לנו באוטומט. אלא ש… האוטומט לא לוקח בחשבון יחסים, תוצאות עתידיות, מחיר רבותיי – לעיתים מחיר כבד.

תגובה, כדי שתהיה יעילה ומועילה ח י י ב ת!!!! להיות שקולה ומדודה ואת זה צריך ללמוד, להפנים וליישם באופן עקבי. אין קיצורי דרך. אין: "יצא לי", "לא שלטתי בעצמי". כי בכך לימדתם את הילד לעשות בדיוק את מה שלא תרצו לראות בו בעתיד.

ומה עושים הורים? משתמשים באותה התגובה הבלתי יעילה (כי אחרת לא היו צריכים להשתמש בה שוב ושוב…) ובכך מגבירים את התסכול וחוסר האונים שלהם עצמם.

לא בזבוז של משאבים ואנרגיה?

ומה בתפריט האוטומט? המון ביקורת והתמקדות במה שאין.

אבל….. מחקרים הראו כי ייחוס של יכולת מסוימת לילד, מעודד את התפתחותה. כלומר, ילדים, מאמצים את הציפיות של מבוגרים משמעותיים להם ומתאימים אליהם את התנהגותם. התנהגויות אלה, הופכות לדימוי העצמי של הילד שעל פיו ינסה לנהל את חייו.

ילדים ששומעים לעיתים תכופות מילים מעודדות על עצמם כמו: אתה נדיב, טוב לב, עצמאי, מתחשב וכד', יפנימו תכונות אלו ובהתאם לכך, יפתחו מוטיבציה פנימית לקיים אותן. חשוב ביותר הוא לומר אמת, לחבר את הילד ליכולות אמיתיות ולא למשפטי שווא. ותמיד, אבל תמיד להסביר את ה"למה". אתה נדיב כי…

והמסקנה המתבקשת היא כי  שאיפתנו היא  לחבר את הילד עד כמה שניתן למה שיש בו. לאיכויות שבו, ולא לחסרונותיו. למצוא את הפלוס ולא את המינוס.

כשתאירו על ה"יש", יפחת ה"אין".

פשוט לא?

כתבה באהבה ל – "חלום לי-DreamBow".

דורית סיון, יועצת חינוכית ומדריכת הורים בכירה.