להלן שיחה “עשירה” ו”מרגשת” בין הורה לילד. הגיל לא משנה:

מה העניינים?

הכל בסדר.

איך היה היום?

כיף.

אז מה אתה מספר?

כלום, הכל אותו הדבר.

מוכר? בטוח שכן, אך לא חביב.

כהורים היינו “מתים” לדעת מה קרה  לילד שלנו. מה הרגיש, חשב, ובכלל, מה קרה לו בכל אותן שעות ארוכות בלעדינו.

ילדים צעירים בני 3-4 מתחילים עם זה וכך זה ממשיך גם עם המתבגרים.

מתסכל הא?

אם תחשבו לרגע על סוג השאלות שאנחנו שואלים את ילדינו, תגיעו למסקנה כי הן די דומות לחקירת שתי וערב. ומי מאיתנו שמח לשתף פעולה איתן?

ואתם, כמבוגרים, את מי אתם משתפים? למי אתם מספרים את הלבטים, הסודות הכמוסים, ושאר דברים שבלב?

סביר להניח כי אתם משתפים אדם שאוהב אתכם, מקבל אתכם כמו שאתם. מקשיב, אמפאטי, אינו מבקר אתכם.

וזהו כל הטריק. אם תפסיקו לשאול את הילד שלכם כל כך הרבה  שאלות ותתחילו לספר על עצמכם, תשתפו במחשבות ולבטים ובכל מה שאפשר לשתף על פי גילו של הילד, ותעשו זאת ללא תנאי (“סיפרתי לך, עכשיו תספר לי”), תגלו עם הזמן כי גם הילד שלכם מתחיל לשתף אתכם. למה?

כי לימדתם אותו שפה של תקשורת.

כי הוא מרגיש נעים ובטוח.

כי הוא מקבל גם כתף וגם אוזן קשבת.

שיתוף צריך להפוך להיות חלק בלתי נפרד מתקשורת בין אישית קרובה. כן, גם בזוגיות.

אבל רגע רגע…. לא בכל משתפים.

היחסים הזוגיים, צריכים להיות מחוץ לתחום בשיח עם הילדים.

גם מצוקות שקשה לילד להכיל כמו פיטורין, מוות, בעיות בריאות קשות. וכד’.

אותן צריך לתווך לילד בהתאם לגילו וליכולת ההכלה שלו.

שיתוף נעים לכם ידידיי.

שלכם,

דורית סיון