להלן סיפור קצר:
הולך לו בן אדם ברחוב. פתאום תוקף אותו הרעב ובא לו מאד כריך עם טונה.
חושב לעצמו, לקנות או לא לקנות. מתלבט ומתחבט “יש בבית אוכל מוכן”, “זה סתם משמין” ושאר תסריטים שרצים לו בראש. אבל מה לעשות, החשק רק גובר והוא פשוט חייב להשיג לו אחד כזה.
עוצר בדוכן השווה ביותר שהוא מוצא לממכר כריכים. שואל “כמה עולה?” 34 שקלים עונה המוכר.
“תן לי אחד בבקשה” הוא מבקש , אבל בראש כבר עוברת לו המחשבה שהוא ממש הגזים (גם הוא וגם המוכר)
מגיע לקופה לשלם ואז מתחיל משא ומתן עם הקופאי: “אולי תעשה לי הנחה?” “אני מוכן לשלם 4 שקלים”. “נו בבקשה, אני רוצה אבל לא מוכן לשלם כזה מחיר”
השורה התחתונה: האיש שלנו יוצא בלי כריך, מתוסכל.
אז בשביל מה אני מספרת את הסיפור ההזוי הזה?
כי אנחנו ,כולנו ,רוצים: ילדים ממושמעים, אוירה טובה בבית, יחסים מכבדים וכו’. ובמובן האישי , קריירה מצליחה והרבה כסף בבנק. אהבה והבנה, רגישות , הקשבה- כן, את כל המילים היפות.
אבל….. אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר.
בשביל לקבל אהבה, הבנה ורגישות מצד בני הזוג שלנו- אנחנו צריכים להחזיר להם בדיוק באותו המטבע. זה דורש לעיתים הקרבה ותמיד הרבה נתינה –זהו המחיר. אין הנחות או מבצעי סוף עונה.
בשביל לקבל ילדים “טובים” , אווירת בית טובה ומיטיבה, הקשבה וכבוד- צריך להיות הורה יצירתי, עקבי, החלטי, נחוש, חומל, מעודד- כן, זו השקעה ממש גדולה- מחיר ממש גבוה.
אבל אין קיצורי דרך.
ומי שרוצה “לחסוך” ביחסים- סופו שיישאר מתוסכל וחסר אונים מול אהוביו.
הורות ויחסים בכלל , צריך ללמוד. המחיר שעולה הידע הזה, הוא פעוט לעומת התענוג והסיפוק רב השנים.
פגשתי מאות הורים במהלך השנים, כוווולם רצו בדיוק את אותו הדבר. כן, גם אתם רוצים את אותו הדבר, אבל בין הרצון למציאות ישנו הפער של ההשקעה ואת זה לא כולם מוכנים לשלם.
אתם עדיין חושבים שתצליחו להשיג כריך “שווה” ב 4 שקלים?