להלן סיפור קצר: הולך לו בן אדם ברחוב. פתאום תוקף אותו הרעב ובא לו מאד כריך עם טונה. חושב לעצמו, לקנות או לא לקנות. מתלבט ומתחבט “יש בבית אוכל מוכן”, “זה סתם משמין” ושאר

להלן שיחה “עשירה” ו”מרגשת” בין הורה לילד. הגיל לא משנה:   מה העניינים? הכל בסדר. איך היה היום? כיף. אז מה אתה מספר? כלום. הכל אותו הדבר.   מוכר? בטוח שכן, אך לא חביב.

לא מה שחשבתם. אנחנו הרי בענייני הורות לא? אז איך חווה הילד היחיד (בינתיים) את חייו: אני מרכז העולם רוב רצונותיי מתגשמים במהירות. אני לא צריך להתאמץ, יש מי שטורחים עבורי. המבוגרים סביבי, מבדרים

בזמן האחרון אני פוגשת יותר ויותר הורים שמהלכים על ביצים בכל הנוגע להצבת גבולות לילדים שלהם. מה קרה? ממה אתם מפחדים? התשובה היא כי הורים חוששים בעיקר מכך שהילד יהיה לא מרוצה. וכדי שיהיה

איזה משפט מעצבן. שומעים אותו מילדים צעירים ומתבגרים ואפילו מהילדים שכבר יש להם קרחת. כוווווולם רוצים כסף. לקנות, ליהנות , לצרוך. כן, מחיר חברת השפע.   בואו נצא מנקודת השקפה (חלומית…) שאין לנו מגבלות

ילד לא נולד עם דף הוראות. בניגוד לכל מוצר חדש שאנחנו קונים ולפני השימוש קוראים את הוראות ההפעלה שלו, כשאנחנו הופכים להורים, “ההפעלה” נתפשת בעייני רבים מאיתנו כמובנת מאליה. אך לא כך הוא! הורות